Desmo Road Challenge 2019 הסתיים בהצלחה!

אחרי הכנות קפדניות לקראת אתגר ה- Desmo Road Challenge הראשון שלנו, ותוך כדי התרגשות רבה מצידם של הרוכבים, נאספו אור לבוקר יום חמישי 16 רוכבים אמיצים (אחד מהם בהרכבה), חלקם עדיין עם עיניים מצועפות משנת לילה קצרה, וחלקם רועדים במקצת בגלל הקור של של אמצע מאי.

8 אופנועי מולטיסטרדה, 5 מונסטרים, שני סופר ספורט ואחד דיאבל – כולם מתודלקים, עמוסים בציוד, ממוגנים מכף רגל ועד ראש, וכולם מוכנים לצאת לדרך.

הגדרת האתגר היתה, כזכור, סיום מסלול של 1260 ק”מ בפרק זמן שלא יעלה על 20 שעות. לכאורה, מהירות ממוצעת של כ- 60 קמ”ש. האם כולם יסיימו בהצלחה? האם נספיק לסיים אותו בזמן? המפה מוכנה במקטעים כדי להקל על הניווט למוביל, ונקודות התדלוק נמסרו לכל המשתתפים בקבוצת הוואטסאפ הייעודית – על כל מקרה.

המסלול לקח אותנו דרומה, כששעות החשיכה מתחלפות להן אט אט בדמדומי הבוקר. האופנועים עושים דרכם בכבישים החשוכים של הדרום לכיוון כללי אילת, כשהמסלול שתוכנן מראש לוקח אותנו לאו דווקא בדרך הקצרה ביותר, אלא לוקח בחשבון את כלל הק”מ שאותם יש לעבור, וכן שעות הגעה מדוייקות לפריסות שתוכננו לנו – הראשונה במוטושופ אילת אצל ינון התותח.

הנסיעה דרומה ממצפה רמון עוברת דרך כביש 12 המופלא, ושם אנחנו לצערנו אנחנו מגלים שלאחד האופנועים הצטרף נוסע סמוי – לרגע אחד קטן… השם יקום דמו…

עצירה לצילום קבוצתי במעבר הגבול של טאבה, פריסה של ארוחת בוקר מפנקת, ואין זמן לעצור יותר מזה. מתדלקים ויוצאים לדרך צפונה.

עולים צפונה, הקרירות של הבוקר נעלמת, וכביש הערבה המונוטוני מתחיל לתת את אותותיו. חייבים לעצור, מסתכלים בספידומטר ורואים שעד כה עוד לא סיימנו אפילו שליש מהדרך…

בצומת הערבה אנחנו פונים לכיוון דימונה, ומשם חותכים לכביש סדום ערד. כל הרוכבים מכירים את הכביש הזה, וכמובן שלא נפספס את ההזדמנות לעבור בו עם הברכיים באספלט. מגיעים לאזור המלונות בים המלח, והחום מתחיל לתת אותותיו. מזל שלא עשינו את האתגר ביוני והלאה, זה היה הופך להיות בלתי נסבל. חלקנו מתפשטים מעוד שכבות, וממשיכים צפונה.

עצירה לתדלוק באזור קליה של ים המלח, ואנחנו מגיעים בול בזמן לארוחת הצהרים במי קאסה בורד יריחו אצל גל המדהים. הארוחה המפנקת מאפשרת לכולנו לנוח כ- 30 דקות ולמלא מצברים, כולל שתיה שנחוצה לכולנו. העלייה על האופנועים בשלב הזה שבו אנחנו רק מגרדים את חצי המרחק של האתגר, ואחרי כ- 10 שעות רכיבה רצופה אנחנו מוצאים את עצמנו בנקודת משבר. אבל אתגר הוא אתגר, ואנחנו אוזרים כוחות ויוצאים לדרך.

אין ספק שה”מגניבות” של האופנועים עליהם אנחנו רוכבים הופכת את הרכיבה להרבה יותר מהנה, אם לא קלה (כמובן כל אחד חווה את התחושה בצורה שונה, תלוי בסוג האופנוע שלו). עולים לירושלים ופוגשים את התנועה של צהרי יום חמישי. הבית של רובנו נמצא ממש במרחק נגיעה, אבל אנחנו רק רואים אותו מרחוק, ומיד ממשיכים צפונה על כביש 6 שהוכנס למסלול על מנת לאפשר גמיאה של יותר ק”מ בפרק זמן יחסית קצר יותר (בהשוואה לאותו מס’ ק”מ על כבישים צפופים יותר). זו גם הנקודה בה אחד מהמשתתפים חוטף פנצ’ר ונאלץ לפרוש למרות ניסיונות לתיקון התקר. דווקא בשלב כה מתקדם…

הגליל פוגש אותנו בשעות אחר הצהרים המוקדמות. אנחנו עולים לרמת הגולן דרך חמת גדר, גומאים את הכבישים השוממים צפונה לכיוון מסעדה ומרגלות החרמון. איזה כיף כשכל הנוף ירוק סביבך, וגם האוויר הצלול והקריר עושה את שלו. אנחנו עוצרים לכמה דקות בנווה אטי”ב לטובת מתיחת רגליים.

למרות שרצינו לעלות לתמונה באתר החרמון, חישובי הזמן פועלים לרעתנו והוחלט לוותר על הנקודה הצפונית ביותר לטובת עצירה בפסטיבל האופנועים של מטולה (צירוף מקרים שהוא התקיים באותו יום? האמנם? לא, העצירה היתה בהחלט מתוכננת). אנחנו מרעידים את רחובותיה השקטים של העיירה הצפונית המנומנמת ועוצרים כחצי שעה בינות לדוכנים הרבים, מתארחים אצל אהוד שחורי יבואן מידלנד שמפנק אותנו בנדיבות. הפסטיבל שמשופע בשלל אופנועי קאסטום ותצוגות נוספות הוא ללא ספק פנינה מרעננת בנוף שלנו.

יורדים מאצבע הגליל ומיד עולים בצומת כח כדי לחצות את הגליל העליון. את העצירה לסמבוסק בחורפיש לא תכננו, וכך מצאנו את עצמנו ממתינים יותר מדי זמן להכנתם. ככל שהעצירה ארוכה יותר, כך האדרנלין בגוף מספיק להתפוגג והעייפות מתחילה לתת אותותיה. אנחנו אחרי כ 16 שעות רכיבה רצופה, והמחשבות על הפרישה כבר מהדהדות בלב חלק מהמשתתפים. עם זאת, תכלס, בשלב הזה אין מה לפרוש כי ממילא מי שצריך לחזור למרכז ממילא יעשה את אותה דרך דרומה. כולם חושקים שיניים, מסיימים את הסמבוסק הטעים להפליא, וממשיכים מערבה לעבר ראש הנקרה לצילום קבוצתי נוסף.

את הדרך דרומה אנחנו עושים כבר בשעות הלילה, כל אחד מכונס במחשבות שלו. מי עם מוזיקה, מי עם השקט שלו, ומי עם הרעש של המפלטים של הדוקאטי שמנגנים לו את המקצב שלו. על הצג הק”מ זזים לאיטם, אבל אנחנו מתקרבים לסיום! זהירות מהמצלמות, זהירות מנהגים שחוזרים מהבילויים של ערב חמישי. נכנסים למנהרות הכרמל וקולות הדוקאטים מהדהדים בין הקירות המעוגלים, מכניסים בנו עוד ועוד מרץ כך שהעייפות כמעט ונעלמת.

כבר אחרי חצות, הקבוצה עושה דרכה אל ליגל כדי לסיים את האתגר. כבישי ת”א ריקים, הרמזורים ירוקים, וקבוצה של 15 מופרעים על גבי אופנועים אדומים דוהרת (במהירות החוקית כמובן) על כבישי ת”א. קשה לתאר במילים את תחושת האקסטזה, האדרנלין ששוטף את הגוף, העייפות שלפתע נעלמה כלא היתה! הקבוצה המגובשת מתכנסת לתמונה קבוצתית, מקבלים את תעודת הסיום, את החולצה ואת הסיכה – ומשם איש איש לביתו.

התמונה על הספידומטר נשארת למזכרת עבור כולנו:

16 כלים שיצאו לדרך (17 איש), 15 כלים שהגיעו ליעדם (אחד פרש עקב תקר), 3 עצירות לאוכל, 9 עצירות לתדלוק, עוד כמה עצירות מזדמנות, ובסה”כ 1260 ק”מ שאותם סיימנו בפרק זמן של קצת מעל 18 שעות.

Mission accomplished!

ואם אתם רוצים לדעת – כן, למחרת, כבר בשישי ובשבת, חלקנו כבר יצא שוב לטייל על האופנוע…

מוכנים לאתגר של 2020?